מי שמבקש להבין את היחס לישראל וליהודים ביוון בשנים האחרונות, צריך להיזהר מהסברים פשוטים. דגל פלסטיני בשכונת אקסרכיה אינו הוכחה לאנטישמיות, כפי שיחסי הביטחון הקרובים בין ממשלות יוון וישראל אינם מוכיחים שהחברה היוונית הפכה לפרו־ישראלית.
המחקר האקדמי מצייר תמונה מורכבת, בין סטראוטיפים אנטי יהודיים, לצד מסורת פוליטית חזקה של הזדהות עם הפלסטינים, ומאז 7 אוקטובר 2023 והמלחמה בעזה, שתי התופעות נפגשות.
צריך לזכור – גרפיטי אינו סקר דעת קהל.
שכונת 'אקסרכיה' בוודאי אינה יוון כולה. זו שכונה בעלת מסורת אנרכיסטית ושמאלית רדיקלית ויוצאת דופן. לכן מי שמטייל בה ורואה עשרות כתובות Free Palestine, סמלים נגד צה"ל או נגד ה Zaionist עלול לקבל תמונה מעוותת של החברה היוונית כולה.
ובכל זאת יש להתייחס אל הרחוב כמעבדה תרבותית. באתונה קיים שינוי אקלים חברתי במרחבים מסוימים והמילה "ישראלי" משמשת יותר ויותר כתיאור של אדם ושל תכונותיו.
הפרדוקס הגדול הוא שהרחוב מתרחק והמדינה מתקרבת. מאז סוף העשור הראשון של המאה ה־21 עברו יחסי ישראל–יוון שינוי גיאופוליטי גדול. הורחב שיתוף הפעולה בתחומי הביטחון, האנרגיה, אימונים צבאיים והיחס למזרח הים התיכון.
חשובה במיוחד הבנת הלאומיות היוונית. הסיפור הלאומי היווני המודרני בנוי במידה רבה סביב זיכרונות של סבל – ארבע מאות שנות שלטון עות'מאני בנרטיב הלאומי, מלחמת העצמאות, "הקטסטרופה של אסיה הקטנה" ב־1922, הפליטים מסמירנה ומאסיה הקטנה, הכיבוש הנאצי, הרעב, מלחמת האזרחים, קפריסין והיחסים המתוחים עם טורקיה.
כך נולד הפרדוקס היווני, החברה היוונית יכולה להיות ביקורתית מאוד כלפי ישראל, בזמן שהמדינה היוונית רואה בישראל שותפה אסטרטגית. לא חייבת להיות סתירה בין הדברים. מדינות פועלות מתוך אינטרסים, חברות פועלות גם מתוך זיכרונות, זהויות ורגשות.
באופן כמעט מובהק, אפשר לאמר שהדור המבוגר ביוון אוהד ברובו את ישראל והדור הצעיר כטבעו התזזיתי והדעתני מגלה פחות אהדה לכל הקורה בישראל.
שימו לב גם לדקות ההבחנה והשוני –“Free Palestine” כשלעצמו הוא מסר פרו־פלסטיני, ולא נכון להציג אותו אוטומטית כאנטישמי. לעומת זאת, כתובות המכוונות נגד ישראלים או יהודים, או משתמשות בדימויים אנטישמיים, ראוי לסווג בנפרד.
מנסיון אישי, מי שלא נכנס לשיח פוליטי, בד"כ לא ינסו להטיף לו או למתוח עליו ביקורת. כיום, משנסתיימה המלחמה בעזה (לכאורה) ולא רואים ערב ערב את התמונות בערוצי התקשורת, יש גם פחות גרפיטי ושלטי רחוב ותשומת הלב עברה למקומות אחרים.
חשוב לזכור – לא כל התנגדות למדיניות ישראל היא אנטישמיות, וגם לא כל יווני שמניף דגל פלסטיני הוא אנטי־ציוני, זו הבחנה חשובה במיוחד אם רוצים להבין את יוון ולא רק לשפוט אותה.
לשאלה, מה קורה היום ברחובות אתונה ביחס לישראלים, יש תשובה אחת ובשלש מילים – כמעט שום דבר…
המחבר: אמנון גופר. מורה דרך, מחבר ספרי טיולים ומתמחה בתרבות היוונית.