מה אוכלים כשהלב כואב? האוכל, המוות והזיכרון ביוון

ביוון, גם למוות יש שולחן. לא שולחן של חגיגה כמובן, אלא שולחן שקט יותר, צנוע יותר, כזה שסביבו יושבים בני משפחה, שכנים וחברים ומנסים לעשות את הדבר שהיוונים יודעים לעשות אולי טוב מכולנו – להיות יחד.

המוות ביוון האורתודוקסית אינו מסתיים בבית הקברות, הוא ממשיך אל הכנסייה, אל הבית ואל המטבח.
אחרי הלוויה נהוג להתכנס לארוחת הניחומים, הנקראת Makaria השם עצמו קשור לברכה ולזכרו של המת – זו אינה סעודה מפוארת – להפך צניעות היא המפתח… אפשר למצוא על השולחן אוכל פשוט: לחם, זיתים, ירקות, קטניות, דגים או מרק, בהתאם למקום, למשפחה ולכללי הצום של הכנסייה, לפעמים גם מעט יין ואחר כך כמעט תמיד – קפה.
אבל המאכל המרתק ביותר של האבל היווני מגיע דווקא בהמשך וקוראים לו קוליבה Κόλλυβα.
'קוליבה' היא קערה של גרגרי חיטה מבושלים, שאליהם מוסיפים בדרך כלל אגוזים, שקדים, צימוקים, שומשום, קינמון ולעיתים גרגרי רימון. מעל מפזרים אבקת סוכר ולעיתים יוצרים בתוכה צלב – לכאורה קינוח, למעשה – סמל.
גרגר החיטה נטמן באדמה ונעלם, אבל מתוכו צומחים חיים חדשים. לכן הפכה החיטה במסורת הנוצרית לסמל של מוות ותחייה.
הקוליבה מופיעה בטקסי הזיכרון הנקראים 'מנימוסינו' במיוחד ביום הארבעים למותו של אדם.
יום הארבעים הוא רגע משמעותי מאוד במסורת האורתודוקסית.
המשפחה מגיעה לכנסייה, הכומר מתפלל לעילוי נשמתו של הנפטר, נרות דולקים, קטורת עולה, שמו נאמר בקול ובמרכז ניצבת הקוליבה.
בסיום הטכס מחלקים ממנה לנוכחים וכך הזיכרון הופך למשהו שאפשר לחלוק… לוקחים כפית של חיטה מתוקה, אוכלים ומזכירים אדם שאיננו עוד…
עם הימים והזמן החולף חוזרים האוכל והזיכרון ונפגשים באזכרות, במלאת שנה למוות ובימי זיכרון מיוחדים של הכנסייה. משפחות חוזרות לכנסייה ולבית הקברות, מדליקות נרות ולעיתים שוב מכינות קוליבה.
הנשים בשחור
בכפרים עדיין אפשר לראות את הביטוי החיצוני ביותר של האבל היווני – הנשים בשחור.
יש נשים מבוגרות שלבשו שחורים חודשים ושנים לאחר מות בעליהן ויש כאלה בעיקר בחברה הכפרית המסורתית שלא חזרו עוד לצבעים.
השחור אומר לעולם: אני ממשיכה לחיות, אבל אני זוכרת!!
אולי זו גם משמעותו של האוכל באבל היווני, כי כשמישהו מת, המשפחה נשארת עם כיסא ריק ואז מתכנסים סביב השולחן, מוזגים קפה, בוצעים לחם, מספרים סיפור ואומרים את שמו של המת וכך, לרגע אחד, הכיסא הריק קצת פחות ריק.
ביוון אוכלים גם כדי לזכור ואולי כדי להבין באמת את היוונים, צריך להכיר לא רק את השולחנות השמחים של הטברנות אלא גם את השולחנות השקטים של האבל.
האם טייילתם אי-פעם בבית הקברות האריסטוקראטי של אתונה? לכתבה שלי לחצו כאן
רוצים להצטרף אלי לטיול סוף שבוע ארוך אל העולם התרבותי, מוזיקלי וקולינרי של אתונה? לפרטים לחצו כאן

נעים להכיר

היי!

שמי אמנון ואני טייל, מורה דרך ומחבר ספרי טיולים.
מעל חמש עשרה שנים אני חי בין ישראל ליוון ומתמחה בסצנה התרבותית, המוזיקלית והקולינרית באתונה, העיר שהפכה להיות ביתי השני.
מלבד ההתמחות שלי באתונה ובתרבות היוונית, אני מדריך טיולי נושא ייחודיים בארץ, מגיש פינות רדיו בגלי צה"ל ורדיו צפון וכותב טורים וכתבות במיטב המגזינים בנושא מסעות וטיולים.
אני מזמין אתכם לגלות את הקסם של אתונה דרך העיניים שלי…
כתבות שלי ניתן למצוא בעיתון הארץ, אתר וואלה, ynet ומסע אחר.

"ללכת איתו באש ובמים, אבל עדיף בבשר וביין…"
רפי אהרונוביץ 'גלובס'

אולי יעניין אותך גם

טיול קולינרי באתונה – שכונת אקסרכיה – לטעום בעמידה ולאכול בישיבה

שכונת אקסרכיה הצבעונית, על רבדיה השונים, האנושיים, התרבותיים והפוליטיים מזמנת למטייל ברחובותיה חוויה רב חושית שלעיתים אפילו קשה להכילה. על […]

מלונות נשכחים בכיכר אומוניה – הלב השבור של אתונה מתעורר לחיים

את האדריכל ארנסט זילר כבר פגשנו במהלך הסיור באתונה הלא מוכרת, באחוזתו המפוארת של הארכיאולוג היינריך שליימן, (ברחוב 'אקדמיה' הסמוך) […]

מרכז סטאברוס ניארכוס – אתונה – כמו לגעת בגלימת האלוהים…

בשבילי היה זה טיול רוחני… חוויה בלתי נשכחת במחוזות התרבות האוניברסליים… המרחב האורבני מתרפק על האבן, שוכח שלפניה היתה כאן […]