ביוון, גם למוות יש שולחן. לא שולחן של חגיגה כמובן, אלא שולחן שקט יותר, צנוע יותר, כזה שסביבו יושבים בני משפחה, שכנים וחברים ומנסים לעשות את הדבר שהיוונים יודעים לעשות אולי טוב מכולנו – להיות יחד.
המוות ביוון האורתודוקסית אינו מסתיים בבית הקברות, הוא ממשיך אל הכנסייה, אל הבית ואל המטבח.
אחרי הלוויה נהוג להתכנס לארוחת הניחומים, הנקראת Makaria השם עצמו קשור לברכה ולזכרו של המת – זו אינה סעודה מפוארת – להפך צניעות היא המפתח… אפשר למצוא על השולחן אוכל פשוט: לחם, זיתים, ירקות, קטניות, דגים או מרק, בהתאם למקום, למשפחה ולכללי הצום של הכנסייה, לפעמים גם מעט יין ואחר כך כמעט תמיד – קפה.
אבל המאכל המרתק ביותר של האבל היווני מגיע דווקא בהמשך וקוראים לו קוליבה Κόλλυβα.
'קוליבה' היא קערה של גרגרי חיטה מבושלים, שאליהם מוסיפים בדרך כלל אגוזים, שקדים, צימוקים, שומשום, קינמון ולעיתים גרגרי רימון. מעל מפזרים אבקת סוכר ולעיתים יוצרים בתוכה צלב – לכאורה קינוח, למעשה – סמל.
גרגר החיטה נטמן באדמה ונעלם, אבל מתוכו צומחים חיים חדשים. לכן הפכה החיטה במסורת הנוצרית לסמל של מוות ותחייה.
הקוליבה מופיעה בטקסי הזיכרון הנקראים 'מנימוסינו' במיוחד ביום הארבעים למותו של אדם.
יום הארבעים הוא רגע משמעותי מאוד במסורת האורתודוקסית.
המשפחה מגיעה לכנסייה, הכומר מתפלל לעילוי נשמתו של הנפטר, נרות דולקים, קטורת עולה, שמו נאמר בקול ובמרכז ניצבת הקוליבה.
בסיום הטכס מחלקים ממנה לנוכחים וכך הזיכרון הופך למשהו שאפשר לחלוק… לוקחים כפית של חיטה מתוקה, אוכלים ומזכירים אדם שאיננו עוד…
עם הימים והזמן החולף חוזרים האוכל והזיכרון ונפגשים באזכרות, במלאת שנה למוות ובימי זיכרון מיוחדים של הכנסייה. משפחות חוזרות לכנסייה ולבית הקברות, מדליקות נרות ולעיתים שוב מכינות קוליבה.
הנשים בשחור
בכפרים עדיין אפשר לראות את הביטוי החיצוני ביותר של האבל היווני – הנשים בשחור.
יש נשים מבוגרות שלבשו שחורים חודשים ושנים לאחר מות בעליהן ויש כאלה בעיקר בחברה הכפרית המסורתית שלא חזרו עוד לצבעים.
השחור אומר לעולם: אני ממשיכה לחיות, אבל אני זוכרת!!
אולי זו גם משמעותו של האוכל באבל היווני, כי כשמישהו מת, המשפחה נשארת עם כיסא ריק ואז מתכנסים סביב השולחן, מוזגים קפה, בוצעים לחם, מספרים סיפור ואומרים את שמו של המת וכך, לרגע אחד, הכיסא הריק קצת פחות ריק.
ביוון אוכלים גם כדי לזכור ואולי כדי להבין באמת את היוונים, צריך להכיר לא רק את השולחנות השמחים של הטברנות אלא גם את השולחנות השקטים של האבל.